ירושלמי- קריאה לכהן אחד...

בפרשה אנו קוראים על ברכת כהנים. חז"ל למדו מהביטוי "אמור להם" שצריך לקרוא לכהנים, ורק אחרי הקריאה הם מברכים. בבבלי (סוטה לח) אומר אביי שכאשר יש שני כהנים קוראים להם "כהנים", וכאשר יש כהן אחד, כיון שלא מתקיים "להם", לא קוראים לו אלא הוא מברך מעצמו. רבנו תם הבין מכך שכאשר יש כהן אחד החיוב בברכת כהנים הוא מדרבנן, כי לא מתקיים כאן "אמור להם".

בירושלמי חולקים על כך. כולם מסכימים בירושלמי שיש לקרוא גם לכהן אחד, ונחלקו האם קוראים לו "כהן" או "כהנים". לשון הירושלמי (ברכות פ"ה ה"ד): 

"רב נחמן בר יעקב אמר: אם היה כהן אחד אומר כהן ואם היו שנים אומר כהנים. אמר רב חסדא: אפילו כהן אחד אומר כהנים, שאינו קורא אלא לשבט."

בירושלמי גם בכהן אחד מתקיים "אמור להם", ולכן יש לקרוא גם לכהן אחד. מדוע? רב חסדא מסביר "שאינו קורא אלא לשבט". גם כשכהן אחד עולה, הוא נציג השבט כולו, ומכח השבט הוא מברך. המחלוקת בירושלמי היא רק בנוסח הקריאה. רב נחמן בן יעקב אומר שעצם הקריאה היא מכח השבט, ולכן תמיד יש לקרוא, אבל הנוסח מתייחס לכהן שלפנינו ולכן קורא לו "כהן". רב חסדא אומר שגם נוסח הקריאה מתייחס לשבט כולו, ולכן יש לקרוא בלשון רבים "כהנים".

שורש ההבדל בין התלמודים הוא היחס לכלל. בחו"ל היחס הוא לפרטים ופחות נפגשים עם הכלל. בארץ ישראל מופיע כח הכלל, העמוד בשורש הפרטים. לכן בתורת א"י הברכה באה מכח השבט כולו, והכהן או הכהנים שלפנינו הם שליחי השבט. בבבלי הברכה באה מכח הכהנים שלפנינו באותו מקום, ולכן הקריאה מתייחסת אליהם בלבד. לכן כשיש כהן אחד, לא אי אפשר לקיים "אמור להם". 

יתן ד' ונראה בעינינו בניין הבית השלישי, בו יואר הכח הכללי ויתגלה במלוא עוזו בכל פרט ופרט, מכח שני התלמודים "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".